בית הדין האירופי לצדק קבע שגישה ציבורית מלאה למרשמי הנהנים הסופיים של חברות (Ultimate Beneficial Owners = UBOs) מפרה את זכויותיהם

ב-20 בנובמבר 2022, ניתן פסק הדין של הלשכה הגדולה של בית הדין האירופי לצדק (ECJ) בתיקים משותפים C-37/20 ו-C-601/20 (תיקים של Sovim SA ו-YO) (“פסק הדין”) בעניין תוקפו של ס”ק (c) לסעיף  1(15) לדירקטיבה של האיחוד האירופי (EU) 2018/843 מיום 30 במאי 2018 (“הדירקטיבה”) . סעיף זה של הדירקטיבה מחד גיסא, קובע את החובה של הנהנים הסופיים של חברות (Ultimate Beneficial Owners = UBOs) לחשוף נתונים מפורטים על עצמם ועל קרוביהם. מעידך גיסא, הוא קובע את חובת מדינות האיחוד האירופי לנהל את מרשמי מידע מפורטים על הנהנים הסופיים ולחשוף אותם לציבור הרחב.ב-20 בנובמבר 2022, ניתן פסק הדין של הלשכה הגדולה של בית הדין האירופי לצדק (ECJ) בתיקים משותפים C-37/20 ו-C-601/20 (תיקים של Sovim SA ו-YO) (“פסק הדין”) בעניין תוקפו של ס”ק (c) לסעיף  1(15) לדירקטיבה של האיחוד האירופי (EU) 2018/843 מיום 30 במאי 2018 (“הדירקטיבה”) . סעיף זה של הדירקטיבה מחד גיסא, קובע את החובה של הנהנים הסופיים של חברות (Ultimate Beneficial Owners = UBOs) לחשוף נתונים מפורטים על עצמם ועל קרוביהם. מעידך גיסא, הוא קובע את חובת מדינות האיחוד האירופי לנהל את מרשמי מידע מפורטים על הנהנים הסופיים ולחשוף אותם לציבור הרחב.

בפסק הדין נקבע כי הסעיף הנ”ל לדירקטיבה אינו תקף, שכן הוא – בגרסתו הנוכחי – מאפשר גישה לציבור הרחב לכמות גדולה של מידע רגיש ביחס לנהנים הסופיים. המצב הזה יכול להביא לפגיעה  בזכות לפרטיות של הנהנים הסופיים.

להיפך, הגישה למידע כזה צריכה להיות מוגבלת ולהיות זמינה רק ב”נסיבות חריגות” או כאשר קיים איום על “שלום הציבור”.

1. בסיס משפטי לתיקון ס”ק (c) לסעיף 1(15) לדירקטיבה

בהתאם לסעיף 1(15):

“מדינות החברות מחויבות לספק גישה למידע על הנהנים הסופיים של חברות בכל המקרים לאנשים הבאים:

(א) לרשויות המוסמכות ולרשויות המודיעין הפיננסי של האיחוד האירופי (Finance  Intelligence Units (FIUs)) ללא כל הגבלה;

(ב) ישויות משפטיות (בעיקר מוסדות פיננסיים) המחויבים (obliged entities) לבצע אימות של לקוח פוטנציאלי במסגרת תקן “בדיקת נאותות” בהתאם לפרק II לדירקטיבה של האיחוד האירופי מס’ 2015/849 מיום 20 במאי 2015;

(ג) כל אדם אחר (הציבור הרחב).

לאנשים המצוינים בסעיף (c) יש לתת גישה לפחות לשם, חודש ושנת הלידה, ארץ המגורים ואזרחות של הנהנה, וכן למהות והיקף השליטה בחברה.

מדינות חברות רשאיות, בהתאם להוראות הדין הלאומי שלהן, לספק גישה למידע נוסף המאפשר את זיהוי הנהנה. מידע נוסף חייב לכלול לפחות את תאריך הלידה או פרטי ההתקשרות של המוטב בהתאם לחקיקה בנושא הגנת מידע אישי”.

החל משנת 2018, במשך כל תקופת תחולה של דירקטיבה, היו זמינים מרשמי הנהנים הסופיים של חברות הרשומות במדינות האיחוד האירופי לכל בעלי העניין. כמו כן, רישומים אלה שימשו לצורך בדיקת ״הכר את הלקוח״ (KYC) על ידי צדדים לעסקה ומשקיעים פוטנציאליים.

מדינות החברות באיחוד האירופי רשאיות לחוקק חוקים המבהירים את יישום של הדירקטיבה. בהתאם לכך, לוקסמבורג חוקקה את החוק מיום 13 בינואר 2019, שיצר את מרשם הנהנים בלוקסמבורג (LBR)   אשר נתן לכל בעלי העניין שפע של מידע על הנהנים של חברות. סעיפים 2 ו-3 מכילים רשימה ארוכה של נתונים שחייבים להיות זמינים לציבור.

התביעה לבית המשפט האירופי נגד הוראת ס”ק (c) לסעיף 1(15) לדירקטיבה הוגשה על ידי מספר נהנים של חברות מלוקסמבורג, כולל מר WM (הנהנה של YO), אשר הגישו תביעה נגד LBR על מנת להגן על הנתונים האישיים שלהם מפני שימוש לרעה במידע. לפיכך, מר WM ערער על ההוראות האמורות של חוק על LBR בטענה כי:

“גישה של הציבור הרחב למידע זה עלולה לפגוע באופן מידי וחמור במר WM ובני משפחתו כי היא חושפת אותם לסיכון בלתי פרופורציונלי של הונאה, חטיפה, איומים, סחיטה, הטרדה או הפחדה… עמדתו כמנכ”ל ונהנה של YO מחייבת את מר WM לנוסע המון למדינות עם משטרים פוליטיים לא יציבים ושיעורי פשיעה גבוהים. האמור לעיל יוצר סיכון עצום של חטיפת מר WM, התעללות בו או אפילו רציחתו”.

2. מושגי “נסיבות חריגות” ו”סיכון” ביחס לנתונים הפרטיים של הנהנים

בית הדין האירופי לצדק דן בקונספציות “נסיבות חריגות” ו”סיכון לא מידתי” המוזכרות בסעיף 36 במבוא לדירקטיבה, במקרים האלה ניתן להגביל את שקיפות המידע על הנהנים על ידי מדינות החברות.

בתיקים של חברות YO ו- Sovim SA בית הדין האירופי קבע כי הוראות של הדירקטיבה ושל חוק ה- LBR לגבי זמינות מידע, מפרות אתGDPR , כי הן חושפות מידע אישי של הנהנים לציבור הרחב ולכן הן פוגעות בזכות להגנה על מידע אישי. יש לציין כי ההוראות האלה מפרות גם את האמנה האירופית לזכויות אדם שנותנת רמת הגנה מסוימת על הנתונים האישיים, על כן זמינות כזו אכן יכולה לפגוע בנהנים.

בית הדין האירופי קבע כי הגישה למידע על נהנים אכן צריכה להיות פומבית, אך יש לאפשר גישה לציבור בהגבלות מסוימות. לדוגמה, יש לתת את המידע לרשויות מוסמכות וליחידות מודיעין פיננסי למען מניעת מימון טרור והלבנת הון וסיכונים אחרים. במילים פשוטות, יש לצמצם לא רק את הנתונים על הנהנים הנגישים לציבור במרשמי נהנים אלא גם את הגישה למידע זה, למען הגנה על המידע של נהנים עצמם ועל זכויותיהם לחיים הפרטיים שלהם.

ההשלכה העיקרית של פסק הדין הזה לבנקים, נותני שירותים ובעלי עסקים היא כדלקמן: מרשמי נהנים האירופיים שהיו פתוחים בעבר, הופכים להיות סגורים לצורך בדיקת ״הכר את הלקוח״.

מצד אחד, נתונים במרשמי נהנים לא יהיו זמינים לציבור הרחב ולכן יש בזה הגנה מפני פלישה לפרטיות הנהנים. מצד שני, הגבלת גישה למידע על נהנים במרשמי הנהנים עשויה לדרוש מגופים המבצעים בדיקות ״הכר את הלקוח״ (בנקים או צדדים לעסקים פוטנציאליים) להשתמש בערוצים חלופיים לאיסוף מידע על נהנים.

בנוסף לכך, בית הדין האירופי הגיע למסקנה כי הסעיף ההרלונטי של הדירקטיבה מעניק גישה למידע על נהנים, מבלי לספק מנגנונים מידתיים להגנה על זכויות הנהנים, שגילוי מידע כזה הינו מיותר ואף מסוכן בשבילם.

3. השלכות פרקטיים של פסק הדין של בית הדין האירופי

נכון למועד פרסום מאמר זה, מספר מדינות באיחוד האירופי, בעקבות החלטת בית הדין האירופי לצדק, עדכנו את הפרמטרים לגישה למרשמי נהנים או סגרו את גישת הציבור הרחב אליהם:

– בלגיה

– הולנד

– אוסטריה

– אירלנד

– לוקסמבורג

– קפריסין.

מידע על הנהנים נשאר זמין לרשויות ממשלתיות ולאנשים שמספקים הסבר סביר למה הם מבקשים עיון במידע על הנהנה. עבור אחרים, הגישה למרשמים סגורה או מוגבלת.

____________________________________________

הערה: בזמן שהדירקטיבה אומצה על ידי האיחוד האירופי, בריטניה הייתה חלק מהאיחוד האירופי, ובעקבות זאת בריטניה הקימה גם מרשמי נהנים הנגישים לציבור. כעת, אחרי יציאת בריטניה מהאיחוד, החלטת בית הדין האירופי בפסק הדין הנדון לא מחייבת בהתאם לדיני בריטניה ולכן ממשלת בריטניה אינה מחויבת להתאים את החקיקה לפסקי דין של בית הדין האירופי. עם זאת, סביר להניח כי המשך הפעלת מרשמי הנהנים תגיע לבחינה בבתי המשפט הלאומיים של בריטניה. בהקשר זה, כרגע קשה לנבא האם עמדת בתי המשפט בבריטניה תהיה זהה לעמדת בית הדין האירופי לצדק. ייתכן כי בית הדין האירופי לזכויות אדם (הפועל מכוח אמנה אירופית לזכיות האדם ונותר רלוונטי למערכת המשפט הבריטית גם לאחר יציאה מהאיחוד) יכריח את בריטניה לפעול בהתאם לפסק הדין של בית הדין האירופי לצדק.